זהו? כבר נגמר?

                                         



לפני שנה קיבלתי משימה. לנהל בלוג, שבו אתן ביטוי למחשבותיי ורגשותיי בהלימה לתכנים הנלמדים בקורסים השונים, תוך שימת דגש על הדרך, על התהליך ועל ההתפתחות שלי במהלך לימודיי עד לקבלת התואר הנכסף.

27.3.2013 כתבתי בפעם הראשונה... אשקר אם אומר שלא היו חששות. אפילו יותר מזה,  הייתה תחושה של חוסר ודאות. ושאלתי את עצמי לא מעט פעמים, לאן פני מועדות?
ניסיתי לעודד את עצמי שיהיה בסדר וזה לא כל כך נורא. אם לומר את האמת, זה לא ממש עזר ובעצם הייתי מבועתת.
בתחילת התהליך כתבתי על הפחדים שלי. זה היה קל מכיוון שאני באופיי מאוד אמוציונלית (כפי שניתן להבחין לאורך כל הרשומות). בכל רשומה הרגשתי צורך להכניס פן אישי מאוד שלי.
בשבועות שלאחר מכן, המשימה הפכה לקשה מנשוא. החיפוש האינסופי אחר נושא לכתיבה היה מייאש ומתסכל.
כל שבוע אותה בעיה, אותו תסכול.

בסמסטר השלישי  (סמסטר קיץ)קרה דבר מדהים. אין לי כל הסבר לכך אבל משהו נפתח. כל מפגש שלי עם תלמידים הוליד רעיונות חדשים. כל סרט, כל גלישה באינטרנט או כניסה לאחת הרשתות החברתיות, כל שיחה עם הסביבה יצרה רשומה חדשה.
לא שזה הפך את הכל ליותר קל... גם לבחור נושא לרשומה מתוך מבחר נושאים, לא הייתה משימה קלה כלל... הרגשתי צורך ורצון לכתוב על הכל!

בסופו של  הסמסטר השלישי, ניתנה לנו אפשרות בחירה. להמשיך בכתיבת הבלוג גם בסמסטר האחרון או להפסיק.
לא היה לי ספק שאני ממשיכה. היום במבט לאחור, אני יכולה לומר כי לכתיבת הבלוג ולניהולו, הייתה השפעה אדירה על ההתפתחות האישית שלי. על דרך ההסתכלות שלי על כל דבר ובוודאי על התפתחות הכתיבה.

במהלך השנה בה ניהלתי את הבלוג, הרגשתי שמה שאילץ אותי להתייחס ולהקשיב לכל דבר שקורה בסביבתי, הפך לפעולה אוטומטית בתוכי שאני מאוד נהנית ממנה. כל רשומה שכתבתי נקראה אינספור פעמים ובכל פעם היה משהו להוסיף, למחוק לתקן.. (עד היום אני חוטאת בזה... אפילו על רשומות ישנות מאוד שלי..)

מכרה שלמדה איתי לתואר ראשון ואיתה לא שמרתי על קשר עד לרגע שגיליתי (כמובן דרך הפייסבוק) שהיא בוגרת המכללה בדיוק במסלול בו התחלתי אני את צעדיי אמרה לי בשיחת הטלפון הראשונה מזה שנים שאם אין לי ידע בתקשוב אז חבל לי על הזמן כי אני אצא מתוסכלת..

אני שמחה ומאושרת שלא אפשרתי להתבטאות זו לייאש אותי. חבל שזה נגמר.
אני מאמינה שאמשיך בכתיבה של בלוג. אולי במתכונת אחרת, אולי בנושאים אחרים, אבל ללא ספק אעשה זאת.

כי כמו שכתבתי בכותרת הבלוג:

"המקום שבו נמצאים הפחדים הגדולים ביותר שלך, הוא גם המקום שבו נמצאת יכולת הצמיחה הגדולה ביותר שלך.." (רובין שארמה)

אני מרגישה את הצמיחה וגאה בה!!
תודה מקרב לב לד"ר גילה לוי עצמון ולד"ר גילה קורץ שאיפשרו לי את ההתנסות הזאת.

בריונות ברשת מול בריונות בבית ספר

"נער בן 16 נדקר בקטטה בפ"ת..." (חדשות נענע 10- רצח הנער נאור אטיאס 4.1.2013)
"תלמיד כתה ט' נכנס לכתה באמצע השיעור וחתך את אוזנו של חברו.." (וואלה חדשות 27.1.2013)
"תלמיד חטיבת ביניים שהתקוטט עם בן גילו, הותקף על ידי 3 נערים שבאו "לסגור חשבון" (חדשות ynet 19.1.2014
"בן 14 נדקר בחניון תיכון באשדוד, מצבו בינוני.." (חדשות ynet28.1.2014)
כותרות אלה הן רק חלק ממעשי האלימות בין בני נוער בחודש האחרון.
חלק מן המקרים מתרחשים בתוך בית הספר, שאמור להיות מקור לביטחון עבור התלמידים ועבור ההורים ולהוות מקור לרכישת ערכים חברתיים.

 תחומי האחריות של בית הספר כוללים גם היבטים לא אקדמיי, כמו:

• ביטחון פיזי: בית הספר עשוי להיחשב אחראי לשלומם של התלמידים בו כל זמן שהם שוהים בתחומיו. לצורך כך, בתי ספר עשויים להעסיק אנשי אבטחה שונים, לבנות גדרות סביב המוסד, לארגן בדיקות אקראיות לכלי נשק ועוד.
• בריאות: בית הספר עשוי להיחשב אחראי לבריאותם של התלמידים, כל זמן שהם שוהים בתחומיו. לצורך העניין ניתן להחזיק תיק רפואי מלא של כל תלמיד, כמו גם אחות או צוות רפואי מצומצם לטיפול במקרים של מחלות או פציעות.
• תזונה: בית הספר עשוי להידרש לספק ארוחה לתלמידיו במהלך שהותם במקום. בבתי ספר אינטרניים לעתים מוקמת קפיטריה לצורך הדבר, ובפנימיות כולל המבנה חדר אוכל.

(ויקיפדיה- ערך "בית ספר")

אך האם האלימות מתרחשת רק בבית הספר?

עם התפתחות הטכנולוגיה בעשורים האחרונים והתפתחות האינטרנט, התפתחה גם דרך התקשורת וירטואלית בצורה של רשת חברתית. פייסבוק, טוויטר, וואטס אפ וכד' המאפשרות לבני הנוער לשתף, להגיב, להעביר מסרים וכו', בעוד שבעבר נעשה השיתוף על ידי פתקים שעברו מיד ליד מתחת לשולחנות בבית הספר.

הדור שנולד ישירות לעידן האינטרנט, החליף את סוג התקשורת  הבין אישי בתקשורת וירטואלית ועושה בו שימוש לרעה.

האפשרות שיש לכל אחד להישאר בשם ובזהות בדויה, גורמת להם לפגוע, להשמיץ ולהטריד מבלי לפחד שמעשיהם יובילו לעונש חמור.
נושא הבריונות והאלימות ברשת הוא נושא מטריד ביותר.
ברינות ברשת מוגדרת גם כפגיעה מקוונת, פעילות תוקפנית מכוונת וגלוייה שמטרתה לפגוע באדם אחר באמצעות האינטרנט ובאמצעי תקשורת נוספים (Ybarra and Mitchell 2004; Smith et al. 2008).
לפני ימים מספר צפיתי בסרט "בריונות ברשת". בריונות המתרחשת ברשת וממשיכה בין כותלי בית הספר.
הסרט הנותן תמונה רחבה על ההתמודדות של הקורבן והמשפחה במקביל לאוזלת היד של בית הספר והמשטרה.

     

   

בארץ אין חקיקה נגד בריונות ברשת אך עבירות מסוג זה ניתן לאכוף בעזרת חוקים אחרים כמו: חוק הגנת הפרטיות וחוק לשון הרע. עדיין זה לא פיתרון כאשר מול המחשב יושב אדם בעל זהות בדויה..
למערכת החינוך ולמשפחה יש תפקיד מרכזי בהקטנת התופעה. בית הספר צריך לדאוג לאקלים מתאים שיסייע בהפחתת האלימות ולמתן כלים כיצד להימנע מבריונות ברשת וכיצד עליהם לפעול כאשר נתקלים בכזו.
בשנת 1998, הקים שר החינוך דאז יצחק לוי ועדה שתבחן דרכים לצמצום האלימות בבתי הספר.
הוועדה הגישה הצעה לתוכנית והמלצות שבהן הושם דגש על אחריות המנהל וצוות בית הספר בבניית תוכנית מערכתית שתשרת את המטרה.
בתקווה לעתיד טוב יותר...? לפי הסרט הבא אולי לא... 
אני יודעת שבתור אמא מצפים לי לילות שינה...