לפני שנה קיבלתי משימה. לנהל בלוג, שבו אתן ביטוי למחשבותיי ורגשותיי בהלימה לתכנים הנלמדים בקורסים השונים, תוך שימת דגש על הדרך, על התהליך ועל ההתפתחות שלי במהלך לימודיי עד לקבלת התואר הנכסף.
27.3.2013 כתבתי בפעם הראשונה... אשקר אם אומר שלא היו חששות. אפילו יותר מזה, הייתה תחושה של חוסר ודאות. ושאלתי את עצמי לא מעט פעמים, לאן פני מועדות?
ניסיתי לעודד את עצמי שיהיה בסדר וזה לא כל כך נורא. אם לומר את האמת, זה לא ממש עזר ובעצם הייתי מבועתת.
בתחילת התהליך כתבתי על הפחדים שלי. זה היה קל מכיוון שאני באופיי מאוד אמוציונלית (כפי שניתן להבחין לאורך כל הרשומות). בכל רשומה הרגשתי צורך להכניס פן אישי מאוד שלי.
בשבועות שלאחר מכן, המשימה הפכה לקשה מנשוא. החיפוש האינסופי אחר נושא לכתיבה היה מייאש ומתסכל.
כל שבוע אותה בעיה, אותו תסכול.
בסמסטר השלישי (סמסטר קיץ)קרה דבר מדהים. אין לי כל הסבר לכך אבל משהו נפתח. כל מפגש שלי עם תלמידים הוליד רעיונות חדשים. כל סרט, כל גלישה באינטרנט או כניסה לאחת הרשתות החברתיות, כל שיחה עם הסביבה יצרה רשומה חדשה.
לא שזה הפך את הכל ליותר קל... גם לבחור נושא לרשומה מתוך מבחר נושאים, לא הייתה משימה קלה כלל... הרגשתי צורך ורצון לכתוב על הכל!
בסופו של הסמסטר השלישי, ניתנה לנו אפשרות בחירה. להמשיך בכתיבת הבלוג גם בסמסטר האחרון או להפסיק.
לא היה לי ספק שאני ממשיכה. היום במבט לאחור, אני יכולה לומר כי לכתיבת הבלוג ולניהולו, הייתה השפעה אדירה על ההתפתחות האישית שלי. על דרך ההסתכלות שלי על כל דבר ובוודאי על התפתחות הכתיבה.
במהלך השנה בה ניהלתי את הבלוג, הרגשתי שמה שאילץ אותי להתייחס ולהקשיב לכל דבר שקורה בסביבתי, הפך לפעולה אוטומטית בתוכי שאני מאוד נהנית ממנה. כל רשומה שכתבתי נקראה אינספור פעמים ובכל פעם היה משהו להוסיף, למחוק לתקן.. (עד היום אני חוטאת בזה... אפילו על רשומות ישנות מאוד שלי..)
מכרה שלמדה איתי לתואר ראשון ואיתה לא שמרתי על קשר עד לרגע שגיליתי (כמובן דרך הפייסבוק) שהיא בוגרת המכללה בדיוק במסלול בו התחלתי אני את צעדיי אמרה לי בשיחת הטלפון הראשונה מזה שנים שאם אין לי ידע בתקשוב אז חבל לי על הזמן כי אני אצא מתוסכלת..
אני שמחה ומאושרת שלא אפשרתי להתבטאות זו לייאש אותי. חבל שזה נגמר.
אני מאמינה שאמשיך בכתיבה של בלוג. אולי במתכונת אחרת, אולי בנושאים אחרים, אבל ללא ספק אעשה זאת.
כי כמו שכתבתי בכותרת הבלוג:
"המקום שבו נמצאים הפחדים הגדולים ביותר שלך, הוא גם המקום שבו נמצאת יכולת הצמיחה הגדולה ביותר שלך.." (רובין שארמה)
אני מרגישה את הצמיחה וגאה בה!!
תודה מקרב לב לד"ר גילה לוי עצמון ולד"ר גילה קורץ שאיפשרו לי את ההתנסות הזאת.
