יום ראשון, 2 בפברואר 2014

זהו? כבר נגמר?


                                         



לפני שנה קיבלתי משימה. לנהל בלוג, שבו אתן ביטוי למחשבותיי ורגשותיי בהלימה לתכנים הנלמדים בקורסים השונים, תוך שימת דגש על הדרך, על התהליך ועל ההתפתחות שלי במהלך לימודיי עד לקבלת התואר הנכסף.

27.3.2013 כתבתי בפעם הראשונה... אשקר אם אומר שלא היו חששות. אפילו יותר מזה,  הייתה תחושה של חוסר ודאות. ושאלתי את עצמי לא מעט פעמים, לאן פני מועדות?
ניסיתי לעודד את עצמי שיהיה בסדר וזה לא כל כך נורא. אם לומר את האמת, זה לא ממש עזר ובעצם הייתי מבועתת.
בתחילת התהליך כתבתי על הפחדים שלי. זה היה קל מכיוון שאני באופיי מאוד אמוציונלית (כפי שניתן להבחין לאורך כל הרשומות). בכל רשומה הרגשתי צורך להכניס פן אישי מאוד שלי.
בשבועות שלאחר מכן, המשימה הפכה לקשה מנשוא. החיפוש האינסופי אחר נושא לכתיבה היה מייאש ומתסכל.
כל שבוע אותה בעיה, אותו תסכול.

בסמסטר השלישי  (סמסטר קיץ)קרה דבר מדהים. אין לי כל הסבר לכך אבל משהו נפתח. כל מפגש שלי עם תלמידים הוליד רעיונות חדשים. כל סרט, כל גלישה באינטרנט או כניסה לאחת הרשתות החברתיות, כל שיחה עם הסביבה יצרה רשומה חדשה.
לא שזה הפך את הכל ליותר קל... גם לבחור נושא לרשומה מתוך מבחר נושאים, לא הייתה משימה קלה כלל... הרגשתי צורך ורצון לכתוב על הכל!

בסופו של  הסמסטר השלישי, ניתנה לנו אפשרות בחירה. להמשיך בכתיבת הבלוג גם בסמסטר האחרון או להפסיק.
לא היה לי ספק שאני ממשיכה. היום במבט לאחור, אני יכולה לומר כי לכתיבת הבלוג ולניהולו, הייתה השפעה אדירה על ההתפתחות האישית שלי. על דרך ההסתכלות שלי על כל דבר ובוודאי על התפתחות הכתיבה.

במהלך השנה בה ניהלתי את הבלוג, הרגשתי שמה שאילץ אותי להתייחס ולהקשיב לכל דבר שקורה בסביבתי, הפך לפעולה אוטומטית בתוכי שאני מאוד נהנית ממנה. כל רשומה שכתבתי נקראה אינספור פעמים ובכל פעם היה משהו להוסיף, למחוק לתקן.. (עד היום אני חוטאת בזה... אפילו על רשומות ישנות מאוד שלי..)

מכרה שלמדה איתי לתואר ראשון ואיתה לא שמרתי על קשר עד לרגע שגיליתי (כמובן דרך הפייסבוק) שהיא בוגרת המכללה בדיוק במסלול בו התחלתי אני את צעדיי אמרה לי בשיחת הטלפון הראשונה מזה שנים שאם אין לי ידע בתקשוב אז חבל לי על הזמן כי אני אצא מתוסכלת..

אני שמחה ומאושרת שלא אפשרתי להתבטאות זו לייאש אותי. חבל שזה נגמר.
אני מאמינה שאמשיך בכתיבה של בלוג. אולי במתכונת אחרת, אולי בנושאים אחרים, אבל ללא ספק אעשה זאת.

כי כמו שכתבתי בכותרת הבלוג:

"המקום שבו נמצאים הפחדים הגדולים ביותר שלך, הוא גם המקום שבו נמצאת יכולת הצמיחה הגדולה ביותר שלך.." (רובין שארמה)

אני מרגישה את הצמיחה וגאה בה!!
תודה מקרב לב לד"ר גילה לוי עצמון ולד"ר גילה קורץ שאיפשרו לי את ההתנסות הזאת.






יום שבת, 1 בפברואר 2014

בריונות ברשת מול בריונות בבית ספר


"נער בן 16 נדקר בקטטה בפ"ת..." (חדשות נענע 10- רצח הנער נאור אטיאס 4.1.2013)
"תלמיד כתה ט' נכנס לכתה באמצע השיעור וחתך את אוזנו של חברו.." (וואלה חדשות 27.1.2013)
"תלמיד חטיבת ביניים שהתקוטט עם בן גילו, הותקף על ידי 3 נערים שבאו "לסגור חשבון" (חדשות ynet 19.1.2014
"בן 14 נדקר בחניון תיכון באשדוד, מצבו בינוני.." (חדשות ynet28.1.2014)
כותרות אלה הן רק חלק ממעשי האלימות בין בני נוער בחודש האחרון.
חלק מן המקרים מתרחשים בתוך בית הספר, שאמור להיות מקור לביטחון עבור התלמידים ועבור ההורים ולהוות מקור לרכישת ערכים חברתיים.

 תחומי האחריות של בית הספר כוללים גם היבטים לא אקדמיי, כמו:
  • ביטחון פיזי: בית הספר עשוי להיחשב אחראי לשלומם של התלמידים בו כל זמן שהם שוהים בתחומיו. לצורך כך, בתי ספר עשויים להעסיק אנשי אבטחה שונים, לבנות גדרות סביב המוסד, לארגן בדיקות אקראיות לכלי נשק ועוד.
  • בריאות: בית הספר עשוי להיחשב אחראי לבריאותם של התלמידים, כל זמן שהם שוהים בתחומיו. לצורך העניין ניתן להחזיק תיק רפואי מלא של כל תלמיד, כמו גם אחות או צוות רפואי מצומצם לטיפול במקרים של מחלות או פציעות.
  • תזונה: בית הספר עשוי להידרש לספק ארוחה לתלמידיו במהלך שהותם במקום. בבתי ספר אינטרניים לעתים מוקמת קפיטריה לצורך הדבר, ובפנימיות כולל המבנה חדר אוכל.
(ויקיפדיה- ערך "בית ספר")

אך האם האלימות מתרחשת רק בבית הספר?

עם התפתחות הטכנולוגיה בעשורים האחרונים והתפתחות האינטרנט, התפתחה גם דרך התקשורת וירטואלית בצורה של רשת חברתית. פייסבוק, טוויטר, וואטס אפ וכד' המאפשרות לבני הנוער לשתף, להגיב, להעביר מסרים וכו', בעוד שבעבר נעשה השיתוף על ידי פתקים שעברו מיד ליד מתחת לשולחנות בבית הספר.

הדור שנולד ישירות לעידן האינטרנט, החליף את סוג התקשורת  הבין אישי בתקשורת וירטואלית ועושה בו שימוש לרעה.
האפשרות שיש לכל אחד להישאר בשם ובזהות בדויה, גורמת להם לפגוע, להשמיץ ולהטריד מבלי לפחד שמעשיהם יובילו לעונש חמור.
נושא הבריונות והאלימות ברשת הוא נושא מטריד ביותר.
ברינות ברשת מוגדרת גם כפגיעה מקוונת, פעילות תוקפנית מכוונת וגלוייה שמטרתה לפגוע באדם אחר באמצעות האינטרנט ובאמצעי תקשורת נוספים (Ybarra and Mitchell 2004; Smith et al. 2008).
לפני ימים מספר צפיתי בסרט "בריונות ברשת". בריונות המתרחשת ברשת וממשיכה בין כותלי בית הספר.
הסרט הנותן תמונה רחבה על ההתמודדות של הקורבן והמשפחה במקביל לאוזלת היד של בית הספר והמשטרה.



     

   
בארץ אין חקיקה נגד בריונות ברשת אך עבירות מסוג זה ניתן לאכוף בעזרת חוקים אחרים כמו: חוק הגנת הפרטיות וחוק לשון הרע. עדיין זה לא פיתרון כאשר מול המחשב יושב אדם בעל זהות בדויה..
למערכת החינוך ולמשפחה יש תפקיד מרכזי בהקטנת התופעה. בית הספר צריך לדאוג לאקלים מתאים שיסייע בהפחתת האלימות ולמתן כלים כיצד להימנע מבריונות ברשת וכיצד עליהם לפעול כאשר נתקלים בכזו.
בשנת 1998, הקים שר החינוך דאז יצחק לוי ועדה שתבחן דרכים לצמצום האלימות בבתי הספר.
הוועדה הגישה הצעה לתוכנית והמלצות שבהן הושם דגש על אחריות המנהל וצוות בית הספר בבניית תוכנית מערכתית שתשרת את המטרה.
בתקווה לעתיד טוב יותר...? לפי הסרט הבא אולי לא... 
אני יודעת שבתור אמא מצפים לי לילות שינה...
                         

יום ראשון, 26 בינואר 2014

חינוך לחשיבה ביקורתית - יש דבר כזה?

לפני כשבועיים צלצל הטלפון הנייד שלי ועל הקו היתה תלמידה מכיתתי. אני לא מאפשרת לתלמידים להתקשר אלי אבל עניין אותי לדעת מה בפיה?
וכך התנהלה השיחה:
ת: "מירי, האדם בא מהקוף?"
לא כל כך הבנתי מה פשר השאלה ולמה היא שואלת דווקא אותי? ואז נזכרתי שמס' ימים קודם לכן, במסגרת שיעורי תורה למדנו על בריאת אדם וחווה. התלמידים היו מרותקים לסיפור. לפי האמונה היהודית, האדם נברא על ידי אלוהים מעפר והאשה נבראה מצלעו של האדם.
השיחה המשיכה..
אני: "למה את שואלת?"
ת: "כי אבא אמר שהאדם בא מהקוף ובכתה למדנו שאלוהים ברא אותו".
"זה עניין של אמונה", אמרתי לה, "יש הרבה אנשים שמאמינים כך והרבה אנשים שמאמינים אחרת"
ת: "במה את מאמינה?"
אני: "אני מאמינה במה שלמדנו בכתה, אבל זה בסדר גם להאמין אחרת"
כנראה שהייתי על רמקול כי אז אבא שלה הצטרף: "את דתייה?" הוא שאל. "לא", עניתי "אבל כך אני מאמינה".
השיחה נגמרה ולא ייחסתי לה חשיבות רבה.

אירועי הימים האחרונים בנושא פיטורי המורה אדם ורטה, על כך ש"העז" להביע דעתו בכתה ואפשר לתלמידים לפתח חשיבה ביקורתית כלפי הנושא, להגיב, לסתור, לשאול שאלות וכו',  החזירו אותי אל שיחת הטלפון  ההיא.

טראוויס וויד הן פסיכולוגיות שהגדירו בספרן "פסיכולוגיה" את המושג חשיבה ביקורתית:
"חשיבה ביקורתית היא היכולת והנכונות לאמוד טענות ולבצע שיפוט באופן אובייקטיבי על בסיס נימוקים מבוססים היטב. זוהי היכולת לחפש פגמים וסדקים בטיעונים ולהתנגד לטענות שלא נתמכות בידי ראיות כלשהן. אך חשיבה ביקורתית היא לא חשיבה שלילית ותו לא. חשיבה ביקורתית גם מפתחת ומטפחת את היכולת להיות יצירתי וקונסטרוקטיבי, לספק הסברים אפשריים לממצאים, לחשוב על השלכות וליישם ידע חדש כדי להתמודד עם מגוון רחב של בעיות סוציאליות ואישיות. למעשה, אינך יכול להפריד חשיבה ביקורתית מחשיבה יצירתית, מכיוון שרק כאשר תתחיל להטיל ספק במה שיש, תוכל לדמיין את מה שיכול להיות.."




כמורה, עולות ומהדהדות שאלות...
לפני מספר שבועות רעשה המדינה בעקבות מכתבה של מיכל, תלמידת תיכון שבמקום לענות על מבחן בגרות בספרות כתבה מכתב למורתה.
(רשומה מס' 20 מתאריך 23.12.2013)
כשקוראים את מכתבה של מיכל, ומיד אחר כך את סיפורו של אדם ורטה, יוצאים מבולבלים עוד יותר.
תלמידה שמשוועת ללמידה אחרת שתאפשר חשיבה ביקורתית, הבעת דעה, שאילת שאלות וכד' אל מול מורה, שמנסה לעשות בדיוק את זה ומאויים על ידי המערכת בפיטורים...

חלק ממכתב שכתבו מורים כתמיכה באדם ורטה  

שמחתי על שיחת הטלפון. הרגשתי שבלי משים, הבינה ת' כי נחשפה לשתי דעות ואמונות שונות לאותו נושא שאפשרו ויאפשרו לה בעתיד להתעמק בכל אחת בנפרד לחקור, לשאול שאלות ולקבל תשובות והוכחות ובסופו של דבר להאמין במה שתבחר, מהסיבות שלה. היא רק בכתה ב' אבל מעצם השאלה ששאלה אני יודעת שהיא תגיע רחוק...


"אל תקרא ותו-לא, היאבק! שאל שאלות משלך, חפש דוגמאות מקוריות, הוכח הוכחות משלך...."  המתמטיקאי פול האלמוס













יום שלישי, 14 בינואר 2014

"בלאגן מאורגן"


הסדר (שלי) שב אל חיי..



"תקני יומן או מחברת נחמדה ותנהלי רישום של כל המטלות שלך וכך לא תשכחי שום דבר.."

משפט חכם שאנשים חכמים אמרו לי, בלי לדעת שלא קיימת אצלי בעיה של זיכרון. להפך, תמיד הייתי ידועה כבעלת זיכרון מצויין. הייתי תלמידה טובה, עם יכולות גבוהות והגעתי להישגים יפים.

לא הצלחתי אף פעם לתת שם לבעיה. הבעיה, שלא מאפשרת לי לאחסן את המידע הרב שאני מקבלת במסגרת חיי, לימודי התואר השני, עבודתי כמורה, תפקודי כאם ורעיה בצורה נכונה והגיונית במוח כך שאוכל לשלוף אותו כשאזדקק לו. לא מצליחה לקבוע סדר עדיפויות ולהחליט החלטות.

בדמיוני אני רואה את המוח שלי, הוא נראה כמו שולחן העבודה שלי בבית או בכתה. יש בו הכל מהכל "מאורגן" בבלאגן.
איך בלאגן יכול להיות מאורגן? ניסיתי לארגן אחרת, כמו אצל כולם. הכל מסודר בארון, בקלסרים, בשמרדפים, פתקים, רשימות...לא מצאתי כלום.
הבלאגן (שהוא בעצם הסדר שלי) שב אל חיי...

אז קניתי יומן וגם מחברת נחמדה וניהלתי רישום.. בשניהם.. גם במכשיר הנייד.. לא יודעת איך אבל כל פעם שאני נזכרת במשהו נוצרת לה רשימה חדשה... ואחר כך לכי תזכרי היכן הנחת את הרשימה האחרונה.. (כי בפעם האחרונה אמרתי לעצמי: "הפעם אני שמה את זה במקום מסודר כדי שאדע למצוא אותו אחר כך").

המצב, יצר אצלי תסכול רב שגרם ללחץ. והלחץ בא לידי ביטוי בשיתוק מפני העשייה ולדחיינות.

במסגרת לימודי התואר השני נחשפתי לקורס מעניין שנקרא "אוריינות דיגיטאלית" של ד"ר שרון הרדוף שאחד מנושאיו היה "ניהול מידע"

"ניהול ידע - פרקטיקה של ניצול מירבי של ההון האנושי ומקורות המידע בארגון ביעילות, חדשנות, מהירות ואפקטיביות של קבלת החלטות" (אתר "אורט" מדעי המידע)

את ההגדרה מצאתי באתר שמתעסק בניהול הידע בתוך ארגון וכיצד להפיק מכך את הטוב ביותר עבור הארגון. התאים לי מאוד לראות את עצמי כארגון. כיצד עלי לנהל את המידע כדי להפיק את הכי טוב מעצמי?

"מטרתו של ניהול המידע האישי היא מיפוי המידע והארגון שלו בזיקה לצרכים ולמטרות האישיות הסובייקטיביות של המשתמש במהלך משימות עבודה, לימודים ופנאי"
האם זה עומד לשנות את חיי?

"ניהול מידע אישי מלווה בקשיים ודורש מהמשתמש זמן ומאמץ הכולל שמירת פרטים ואחזורים, הערכת הפריטים, שיומם, יצירת קלסיפיקציות וקטגוריות ומלווה לעיתים קרובות בתחושת תסכול" (שרון הרדוף-יפה, רפי נחמיאס)

כנראה שלא..
אם כך נשאלת השאלה, מהם יתרונותיו של ניהול המידע האישי ?

בדיוק עכשיו כשאני נמצאת בתקופה של סיום הלימודים נדרש ממני לסקר ספרות רבה לעבודות הגמר השונות, לכתוב תעודות, לבדוק מבחנים, ולהמשיך לתפקד כרגיל גם בעבודה ובחיים האישיים...
אני בודקת כלים שונים שיעזרו לי בניהול המידע שלי על המחשב. כל פעם נחשפת לכלי חדש. only2clicks הוא הכלי בו אני משתמשת עכשיו. (תודה ליעל נזר על שהכירה לי את הכלי) קל לשימוש, תומך בעברית, ניתן לשמור בו קבצים מכל הסוגים וקישורים לאתרים ולסרטונים.
הכל היה נהדר בהתחלה. אך ככל שהזמן עבר ומידע רב הצטבר, גיליתי שגם שם יש לי בלאגן מאורגן..
מה שמרתי בכל תיקיה? אילו תיקיות קיימות? ובכלל, אילו סוגי תיקיות כדאי לפתוח?
אני מסתדרת עם זה. אבל אני יודעת שיכול להיות אחרת. אני לא אוותר.. אמשיך לחפש את הפיתרון המושלם עבורי... או שפשוט אלמד לאהוב את עצמי כמו שאני.







יום שבת, 4 בינואר 2014

"משחקים במושבה"


"משחק, הוא הדרך של הילדים ללמוד את מה שלא ניתן ללמד אותם"
 (מריה מונטסורי)

"במשחקים קיימת עוצמה גדולה, עוצמה מעוררת ומלהיבה... שמעודדת ילדים לעשות מעבר ליכולות שלהם.." (שני צוקרמן, אתר www.article.co.il)

במסגרת פעילויות סל תרבות לתלמידים יצאנו, כתה ב' 2 ואנוכי מחנכת הכתה, לביקור במוזיאון לתולדות העיר פתח תקווה.
המוזיאון משחזר את ימיה הראשונים של העיר, דווקא דרך עיניהם של הילדים שגדלו במושבה.
במוזיאון, ביקרנו בתערוכה הנקראת "משחקים במושבה".
כבר בכניסה לתערוכה, טיילנו  ב"ספרייה" הראשונה בפתח תקווה -שחזור אותנטי של המקום, עם ריחות של הספרים הישנים שנשמרו עד היום עם אפשרות לדפדף בחלק מהספרים ולקרוא בהם.
שחזור נוסף ומעניין היה חנות גלנטריה וחנות של משחקים וצעצועים ישנים.
בכל רחבי התערוכה היו מפוזרים משחקים ישנים שבהם ניתן היה לשחק.
לאחר ההתרשמות הראשונית התחילנו את הפעילות.
אשה, שפתחה חנות צעצועים חדשה, מבקשת מהתלמידים עזרה בהזמנת משחקים חדשים לחנות כי לטענתה "אף אחד לא נכנס לקנות...."
מה קטנה היתה הפתעתי לגלות כי כל רעיונותיהם של התלמידים סבבו סביב משחקים הקשורים לטכנולוגיה.
"פלייסטיישן" צעק תלמיד אחד. וחברו הוסיף "גם משחקים לפלייסטיישן" ואז החל דיון בין התלמידים היכן ניתן להשיג פלייסטיישן, האם בחנות צעצועים או בחנות למשחקי מחשב? גם אקס בוקס היה רעיון נחמד שאפילו אני לא ממש הבנתי מהו...?
אחר כך נכנסו התלמידים למחסן של משחקים שהיו פעם. רב המשחקים היו משחקי עץ ואפילו משחקים עבודת יד כמו כדור שעשוי מסמרטוטים היו שם.
קשה לתאר במילים את ההתלהבות וההתעניינות של התלמידים. כמה ישן- ככה חדש, בשבילם!
הם לא הפסיקו לשחק ולעבור במהירות ממשחק למשחק כדי להספיק כמה שיותר.





"האינטרנט מספק משחקים אינטראקטיביים וגישה לידע אינסופי בלחיצה, כך שאצל ילדים רבים נוצר חוסר מוטיבציה לפעול, ליצור ואפילו ללמוד.." (שני צוקרמן אתר www.article.co.il)
לפעמים נדמה כי עם התפתחות הטכנולוגיה, זה הדבר היחיד שמעניין את דור הילדים. הביקור בתערוכת "משחקים במושבה" אפשרה לתלמידים התנסות אחרת, מעניינת, שונה.. הם די נהנו ממנה. וגם אני.
התפקיד שלנו כמבוגרים אחראים להפגיש את הילדים עם משחקים שונים מלבד המחשב ודומיו על מנת לעודד אותם ליצור, לפעול, ללמוד ואפילו לחשוב...

יום שני, 23 בדצמבר 2013

הרבה לפני התאמת מערכת החינוך למאה ה-21.....

אחד הדברים שמשכו את תשומת ליבי השבוע הייתה כתבה בחדשות האינטרנט, על תלמידת תיכון שבחרה לשלם מחיר כבד של כישלון במבחן, כדי להביע את דעתה הכנה והאמיתית על מערכת החינוך בישראל כיום.
וכך היה: מיכל זולר תלמידת כתה י"ב ניגשה לבחינת הבגרות בספרות.
בעוד חבריה, במאמץ רב עונים על שאלות המבחן, לאחר שעשו לילות כימים על מנת לשנן את חומר הלימוד, כותבת מיכל מכתב למורתה. מכתב, בו היא כותבת מרחשי ליבה על תחושותיה ואכזבתה משיטות הלימוד הנהוגות כיום בבתי הספר.
בעזרת נפלאות הטכנולוגיה, הגיעה הכתבה גם לפייסבוק ושם עלו תגובות שונות על מעשי התלמידה עד לביקורת כלפי המערכת.
המכתב המקורי של מיכל זולר- לחצו לקריאת הכתבה המלאה

המכתב נגע לליבי. אני חושבת שנדרש אומץ רב על מנת לעשות מעשה שכזה.
במהלך לימודי התואר השני בחינוך (התמחות בתקשוב) דובר לא מעט על התאמת מערכת החינוך למאה ה-21
כל המאמרים והמחקרים דיברו על התאמת המערכת מבחינה טכנולוגית, דיברו על השינוי שעובר העולם, השינוי שעוברים הילדים. דור העתיד....


"אני חושבת כי חובתם של המורים להיות פתוחים לשינוי המתרחש, להכיר את תלמידיהם ואת השינוי שחל בהם בעקבות התעצמות הטכנולוגיה על מנת לצמצם את הפער בידע, במיומנות ובשליטה שיש לתלמידים בעולם הווירטואלי לעומת זה של המורים...." (ציטוט שלי רשומה מס' 2 4.5.2013)

"שילוב התקשוב בחינוך,יצמצם את הפער ויהפוך את בית הספר לרלוונטי מתמיד בחיי הילדים."
(ציטוט שלי רשומה מס' 3 11.5.2013)

ציטוטים אלה שנלקחו מרשומות קודמות בבלוג, גרמו לי לחשוב...
אז נכון, שהעולם משתנה לנגד עינינו ולטכנולוגיה משקל רב מאוד על חיינו, ואני עדיין חושבת ששינוי טכנולוגי בבית הספר הוא בלתי נמנע. 
אך לפני כל זה... צריך לדעת לאתגר, לגרום לתלמידים לחשוב, להשוות, להביע דעה ולנמק אותה,לשאול שאלות ולהסיק מסקנות. ועוד.. כלומר אסטרטגיות חשיבה מסדר גבוה .


המכתב של מיכל הוא כנראה צעקה לשינוי. חשוב לבדוק האם מיכל היא התלמידה היחידה שמרגישה וחושבת כך או האם היא מייצגת את דעתם של תלמידים רבים? האם קיים סיכוי שאנו, נציגי המערכת, לא מספקים את ה"סחורה" ללקוח? 

ברשומה שלי שנכתבה בתאריך 20.8.2013 התפעלתי משר החינוך החדש שי פירון שדיבר על שינוי:

"אני לא שר של מבנה, אני שר של תוכן" אלו מילותיו של השר.. אם נכנסים לעומקו של המשפט, אפשר להבין אותו בכמה דרכים. אני בחרתי לפרש אותו ששר החינוך לא מתכוון להתעסק ברפורמות שישנו את מבנה המערכת אלא יתעסק במה יהיה בתוכה.
כמעט בכל הבלוגים שכתבתי דיברתי על השינוי שמערכת החינוך צריכה לעשות מבחינה טכנולוגית על מנת להתאים את עצמה לדור של היום. שר החינוך גם הוא מדבר על שינוי, אך שינוי אחר. משהו של הלב... לחלום, לאתגר, לסקרן, להרגיש, לגעת... הוא מאמין במה שהוא אומר וזה בדיוק מה שהוא עושה. ואני מאמינה לו. (ציטוט שלי על דבריו של שר החינוך )



אני מאחלת למיכל ולחבריה ואפילו לנו המורים, שמכתב זה לא יפול על אוזניים ערלות.



יום שבת, 14 בדצמבר 2013

החרדה דופקת שוב על דלתי והכל בגלל שיעור סינכרוני..

השבוע קראה לי המנהלת לחדרה בחיוך ושמחה. חיוך ושמחה אלה סימנים של משהו טוב. לא?
הבשורה היתה שבמסגרת שיעור סינכרוני בנושא: "ניהול פיננסי" בו יקחו חלק תלמידי כיתות ב' מכמה בתי ספר בפתח תקווה, היא חשבה עלי והחליטה לצרף אותי.
קודם כל, זה תמיד טוב שמישהו חושב עליך. שנית, אני מתחילה לראות שיש תמורה ללימודי התואר השני ברמה הבית ספרית (כי ברמה הכיתתית ובמסגרת היכולות של הגיל הצעיר התמורה כבר נראית לעין).
השילוב בין שני הביטויים "למידה סינכרונית" ו"ניהול פיננסי" גרמו לי להרגיש כאילו אני בארץ זרה ומדברים איתי סינית.
כן, קשה להודות בזה אך הניהול הפיננסי הוא לא החלק שלי בשותפות עם בן זוגי.
ומה זו בכלל למידה סינכרונית?

"למידה סינכרונית מבוססת על אינטראקציה מידית בין שותפי השיחה\שיעור. המורה והתלמיד מבצעים פעילות גומלין בעת ובעונה אחת" (מוטי קניאל, 2000 מתוך האתר:http://www.edu-negev.gov.il/tapuz/motytp/elr/format.htm)

ואז חזרה החרדה.... כל החרדה מפני הטכנולוגיה עליה כתבתי במהלך השנה האחרונה ואף הצלחתי להתגבר עליה, חזרה כאילו תמיד הייתה שם, מחכה להזדמנות לצוף ולעלות שוב מעל לפני השטח.

שיעור סינכרוני הוא משהו חדש עבורי. התנסיתי בו פעם אחת בלבד כאשר אני בצד הלומד, מהבית, עם בחירה שלי לא להתקין מצלמה ולא לקחת חלק פעיל בו. בחירה שלי לשבת ורק להקשיב...
והנה, הכתה אותה אני מחנכת עומדת להצטרף לשיעור כזה. נכון, שוב אהיה בצד הלומד אך עלי לכוון ולתמוך ב-34 תלמידים..
כן, אני מודה יש בי חששות ולא מעט. כן, אני מודה יש לי את כל הסימפטומים האפשריים לחרדה..
ההבדל היחיד מבעבר הוא שאני לא פוחדת להתנסות. אני אעשה את זה באומץ כאשר בתוך הראש שלי אריץ בלי הפסקה את  המשפטים: אני יכולה, אני מסוגלת וזה לא חייב להיות מושלם...!

דוגמא לשיעור סינכרוני בבית ספר "ברנר" בהרצליה